למה ביפן צריך איור כדי להשתמש בשירותים? תרבות האיורים שמסבירה הכול

תופעת ההנגשה החזותית ביפן

כשתמונה שווה אלף מילים (וגם חוסכת אותן)

מי שביקר פעם ביפן יודע: יש דברים שפשוט עובדים שם אחרת. ואחד הדברים הכי מרתקים הוא איך היפנים מצליחים לתקשר עם מיליוני תיירים זרים בלי שאף אחד ידבר את השפה. הסוד? איורים. המון איורים. בכל מקום. ולפני שתחשבו שזה סתם חמוד - זה בעצם גאוני.

קחו לדוגמה את תא השירותים ברכבת השינקנסן (מי שהתנסה יודע, אין בעולם שירותים כמו של היפנים - כל תייר ישראלי שמגיע ליפן מקבל הלם תרבותי כשהוא מגלה שהאסלה מחוממת, מנגנת מוזיקה, ויש לה יותר כפתורים מאשר לטייס מטוס). על הקיר תמצאו הוראות שימוש מצוירות בקפידה, שמסבירות בדיוק איך להשתמש בשירותים - עם ביקורת חריפה למי שמעז לעמוד על האסלה (כן, צריך הוראות גם לזה).

למה בכלל איורים? תרבות שנבנתה על קומוניקציה חזותית

היפנים לא המציאו את התקשורת החזותית אתמול שלשום. זה טבוע עמוק בתרבות שלהם. במשך מאות שנים, תרבות יפנית סיפרה סיפורים בעזרת תמונות - ממגילות מצוירות עתיקות ועד לתופעה המודרנית של המנגה. כשמסתכלים על מנגה יפנית, רואים משהו מיוחד: היכולת לספר סיפור שלם, להעביר רגשות, ואפילו להסביר מושגים מורכבים - הכל בלי מילים או עם מינימום מילים.

התעשייה הענקית של מנגה ואנימה ביפן (שמייצרת מיליארדי דולרים בשנה) לא צצה מהאוויר. היא בנויה על הבנה עמוקה שאנשים מעבדים מידע חזותי מהר יותר, זוכרים אותו טוב יותר, ונהנים יותר מהתהליך. כשהיפנים התחילו להבין שהם הופכים ליעד תיירותי מרכזי, הם פשוט עשו מה שהם יודעים הכי טוב - ציירו.

הגאונות שבפשטות

בואו נחשוב רגע על התרחיש: אתם תייר קוריאני, צרפתי, או ישראלי שמגיע לטוקיו. אתם לא קוראים יפנית (וגם אם תרצו, יש שלוש מערכות כתיבה שונות ללמוד). השילוט באנגלית קיים, אבל לא בכל מקום. ופתאום אתם רואים איור פשוט של אדם שזורק אשפה לפח, או שם את המזוודה במקום המיועד ברכבת, או מסמן איך לעמוד בתור. אין צורך במילים - אתם פשוט מבינים.

זה לא רק עניין של תיירים. יפן היא אחת המדינות הכי מזדקנות בעולם, עם אוכלוסייה מבוגרת שמעדיפה הוראות פשוטות וברורות. יש גם אוכלוסייה צומחת של עובדים זרים מדרום מזרח אסיה. האיורים האלה מסייעים לכולם - ילדים, מבוגרים, תיירים, תושבים, כולם.

מה עובד טוב ומה פחות?

האמת? רוב האיורים היפניים עובדים מצוין. הם ברורים, אוניברסליים, ולעיתים אפילו משעשעים. כשאתם רואים איור של אדם שמחזיק מזוודה מחליק במדרגות הנעות, אתם לא צריכים לדבר יפנית כדי להבין "תיזהרו, מסוכן".

הסיבה שזה עובד כל כך טוב היא שהיפנים לוקחים את זה ברצינות. הם לא סתם מציירים. יש תקינה, מחקר, ובדיקות. הם חושבים על זרימת הקריאה (ימין לשמאל? שמאל לימין?), על צבעים (אדום לסכנה, כחול לאישור), על הקשר תרבותי. למשל, איור של נעליים בכניסה לבית - כל יפני מבין את זה מיד, אבל גם תייר זר יכול להבין שצריך להוריד נעליים.

כמובן שיש גם קצת פספוס כאן ושם. לפעמים האיורים כל כך ספציפיים למצב יפני מסוים שתייר זר יסתכל על זה בבלבול. ויש גם את אותם איורים בשירותים שמזכירים לכם לא לעמוד על האסלה - שזה אולי רלוונטי לחלק מהתיירים האסייתיים שרגילים לשירותים מסוג אחר, אבל לישראלי הממוצע זה פשוט... מצחיק.

השירותים היפניים: מקרה מבחן (ומקור להשראה)

בואו נדבר רגע על השירותים היפניים, כי זו באמת חוויה. כל תייר ישראלי שמגיע ליפן עובר את אותו תהליך: נכנס לשירותים, רואה פאנל שליטה שנראה כמו תא טייס, מנסה להבין מה כל כפתור עושה, ולפעמים מפעיל בטעות את תכונת הביד'ט במלוא העוצמה. זה חלק מהחוויה היפנית.

אבל האיורים בשירותים? אלה כבר קלאסיקה. הם מסבירים בדיוק איך להשתמש (תשבו, אל תעמדו), מה לעשות עם נייר הטואלט (לשטוף במעבה, לא לזרוק לפח), ואיך להפעיל את השטיפה. ובאותה נשימה, יש בהם משהו משעשע - הם הפכו את השימוש בשירותים לעניין ברור וידידותי, במקום נושא מביך.

הרמה של הניקיון והטכנולוגיה בשירותים היפניים מפתיעה כל מי שלא היה שם. אסלות מחוממות בחורף, מערכות ביד'ט משוכללות, מוזיקה רקע לפרטיות, ולעיתים אפילו ריח מבושם אוטומטי. כל זה מוסבר בעזרת אייקונים פשוטים שכל אחד יכול להבין.

מנגה, אנימה, ותרבות פופולרית

אי אפשר להפריד את תופעת האיורים ביפן מהמנגה והאנימה. אלה לא סתם צורות בידור - זו שפה תרבותית שלמה. מנגה מלמדת יפנים מגיל צעיר לקרוא ולהבין מידע בצורה חזותית. יש מנגות שמלמדות היסטוריה, בישול, רפואה, ואפילו כלכלה. אז כשמגיעים לעצב שלט הסברה או הוראות שימוש - האסתטיקה והשפה החזותית כבר שם, טבועה בדנ"א התרבותי.

זו גם הסיבה שהאיורים היפניים נראים לעיתים "חמודים" או "מצוירים" - כי הם משתמשים באותן טכניקות שמופיעות במנגה. הצ'יבי (chibi) - אותן דמויות ראש גדול וגוף קטן - מופיעים בכל מקום, כי הם ידידותיים, לא מאיימים, וקל לזהות אותם. זה עובד.

האם זה יכול לעבוד בישראל?

שאלה מצוינת. ובקיצור - כן, אבל עם התאמות.

ישראל היא חברה שאוהבת לדבר. אנחנו ישירים, רועשים, ולפעמים קצת חוצפניקים. תרבות האיורים היפנית נבנתה על הימנעות מעימות, על אדיבות, ועל תקשורת עקיפה. אבל זה לא אומר שאי אפשר ללמוד מהם.

תחשבו על המצבים הבאים בישראל:

• תחנות רכבת ואוטובוסים מרכזיות שבהן עוברים מיליוני נוסעים, כולל עובדים זרים ותיירים

• שדות תעופה עם תיירים מכל העולם

• בתי חולים עם אוכלוסיות מגוונות

• אתרי תיירות כמו העיר העתיקה בירושלים או השוק בתל אביב

  
  

בכל המקומות האלה, איורים ברורים וממוקדים יכולים לשפר משמעותית את החוויה. לא צריך לאמץ את הסגנון היפני המדויק - אפשר לפתח שפה חזותית ישראלית משלנו, שמשלבת את הישירות שלנו עם הבהירות שלהם.

כמה עקרונות שאפשר לאמץ:

פשטות: איור טוב הוא איור שמבינים תוך שנייה. לא צריך לקרוא, לא צריך להסביר. רואים - מבינים.

עקביות: אם אדום אומר "עצור" במקום אחד, הוא צריך לומר "עצור" בכל מקום. היפנים מצטיינים בזה.

הומור עדין: האיורים היפניים לעיתים שובים פנים, כמעט חמודים. זה מפחית מתח ועושה את ההוראה נעימה יותר. אפשר לעשות את זה גם בישראל, אולי עם טוויסט ים-תיכוני.

מבחן האוניברסליות: האיור צריך להיות ברור גם למישהו שלא מדבר עברית, לא מכיר את התרבות הישראלית, ובכל זאת מבין מה צריך לעשות.

המסע מתחיל בתשומת לב

כשמסתכלים על זה מקרוב, תופעת האיורים ביפן היא ביטוי לדאגה אמיתית לאחר. זה אומר: "אנחנו רוצים שתרגיש נוח כאן, גם אם אתה לא מדבר את השפה, גם אם אתה לא מכיר את המנהגים". זה אומר שמישהו ישב וחשב איך לעשות את החיים קלים יותר - למבוגר, לילד, לתייר, לכל אחד.

ביפן, אפילו הליכה ברחוב יכולה להיות שיעור בעיצוב תקשורת. יש איורים שמסבירים איך למיין אשפה (משימה לא פשוטה ביפן, שם ממיינים לעשר קטגוריות שונות), איפה לעמוד בתור לרכבת, איך לעלות על אופניים, ומה לא לעשות במקום ציבורי. וכל זה בלי לכתוב אפילו מילה אחת.

זה לא אומר שיפן מושלמת. יש גם שם בירוקרטיה, יש מסמכים מסורבלים, ויש מצבים שבהם האיורים לא עוזרים (בעיקר כשמנסים למלא טפסים ממשלתיים). אבל העיקרון הבסיסי - לעשות את המידע נגיש לכולם - זה עיקרון שכדאי ללמוד ממנו.

סיכום: תמונה אחת, אלף אפשרויות

אז בפעם הבאה שאתם ברכבת השינקנסן, מסתכלים על האיורים בתא השירותים (אחרי שסיימתם להתלבט איזה כפתור מפעיל את המים ואיזה את תכונת הבידי'ט), חשבו על כך: זו לא סתם תמונה חמודה. זו פילוסופיה שלמה של תקשורת, נגישות, ואכפתיות.

היפנים לקחו משהו שהם כבר יודעים לעשות טוב - לספר סיפורים בתמונות - והפכו אותו לכלי חזק לתקשורת יומיומית. האם זה מושלם? לא תמיד. האם זה עובד? ברוב המקרים - בהחלט. והאם זה יכול לעבוד גם בישראל? אין ספק.

אז אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נתחיל לחשוב חזותי יותר, לצייר קצת יותר ולדבר קצת פחות. לפחות בשלטים.

ובינתיים, אם אתם מתכננים טיול ליפן - תתכוננו להתפעל משירותים. ברצינות. זו באמת חוויה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מתכננים טיול ליפן? ב-Yamato Travel אנחנו דואגים לכל הפרטים הקטנים (כולל הסבר על כל הכפתורים בשירותים). בואו לדבר איתנו.